בס"ד
כידוע שהתלמוד הוא אחד הספרים הנלמדים בישיבות הקדושות התלמוד או כפי השגור בפה התלמידים [הגמרא]
מפתחת מאוד את החשיבה והתפיסה של הלומד והביא דוגמא ששמעתי מפי הרב אמנון יצחק שליט"א
פעם בה גוי לפני רב גדול וביקש ללמוד גמרא ענה לו הרב אין ביכולתך ללמוד גמרא הפציר בו הגוי יום יום עד שהרב הסכים
בתנאי שהרב ישאל שאלה אם הגוי יענה עליה אז הרב ילמד אותו גמרא שאל הרב את הגוי .שני בני אדם נפלו מהארובה אחד התלכלך ואחד לא מי צריך להתקלח ענה הגוי זה שהתלכלך צריך להתקלח ענה הרב לא נכון זה שהתלכלך מסתכל על
זה שלא התלכלך ואומר אם הוא לא התלכלך אז גם אני לא מלוכלך ואז שניהם לא צריכים להתקלח ענה הרב איך יכול להיות שאחד התלכלך ואחד לא אמר הרב אמרתי לך שיהיה קשה לך ללמוד גמרא.
מכאן אנו למדים כמה צריכים אנו להודות להשם יתברך על הטובה שגמל לנו וחנן אותנו בדעת ובהשכל.
התלמוד הבבלי הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (ראשית המאה ה-3), בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות.
התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל לציון ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה.[1] בתקופת הגאונים החלו להשתמש במונח "תלמוד" לציון החיבור עצמו. ואולם, במחצית השנייה של המאה ה-15, עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצרים, הוחלפה בדפוסי התלמוד המילה "תלמוד" במילה "גמרא". כתוצאה מכך, היטשטש ההבדל בין שתי המילים, והשם "גמרא" לציון החיבור נעשה שגור בציבור הלומדים.
התלמוד הבבלי נחתם על ידי רב אשי ורבינא. הוא נבנה כביאור והרחבה לששת סדרי המשנה, ושפתו היא שילוב של עברית (לשון חז"ל) וארמית בבלית. יוצאים מן הכלל הם סדר זרעים וסדר טהרות שלהם אין תלמוד בבלי, למעט מסכת ברכות (מסדר זרעים) ומסכת נידה (מסדר טהרות). רש"י מסביר שגופי הלכות אלו עסקו בסוגיות הקשורות למצוות התלויות בארץ, ולכן האמוראים בבבל לא עסקו בהן באופן רציף.
התלמוד הבבלי כולל את דברי חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל מהתקופה שאחרי חתימת המשנה, דהיינו מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5. חכמים אלו מכונים "אמוראים".
בנוסף מצויים בו קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים תלמידי רבינא ורב אשי סבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות חיצוניות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה המכונות "ברייתות" (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).
התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. במהדורת וילנא של התלמוד הבבלי יש 2,711 דפים.
[עריכה]הדיאלקטיקה התלמודית
בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד לרוב אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מהיכן נשאב הדין האמור במובאה, האם אין הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם אין הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו.
לעתים יסיק התלמוד שיש צורך להבין את המשנה בצורה שונה מהמשמעות הפשוטה של הקורא הרגיל על ידי הוספה או חיסור בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה פילוסופית סבוכה אשר נתחבטו בה רבים וטובים. לעתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.
הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" (קשה) או "תיובתא".
התלמוד עושה שימוש רב בליבון הלכות במתודות "דרשניות", מפי הלל הזקן ורבי ישמעאל, הקרויות מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר על-פי המסורת אלו "מידות" שנמסרו למשה בסיני. את התלמוד כתבו וערכו לקראת סוף תקופת האמוראים שניים מגדולי הדור: רבינא ורב אשי ותלמידיהם.
[עריכה]אגדה בתלמוד
בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. חלקם מעוררים חוסר נוחות ופליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב, אם כי אמינותו ההיסטורית נתונה לוויכוח. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים בישו, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.
חלוקות הדעות בין הפרשנים איזו מידת סמכות יש לאגדות, כאשר יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ןנכלל בקבוצה זו), המטעימים שאין להן את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.
לעתים באים דברי אגדה להטעים עיקרון הלכתי. דוגמה מובהקת לכך נותנת סוגיית תנורו של עכנאי. הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות שהיו נפוצות בקשר ללימודי האגדות בתלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמדנו מסר עמוק בהבאת אגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.
[עריכה]צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד
| ערך מורחב – צנזורה על ספרים עבריים |
מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסוקים שונים בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".
חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא, הושמטו בשל רגישותן לנצרות. חלקן הרגיש ביותר עוסקות במייסד הנצרות, ישו (ראו גם ישו ביהדות). לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של ישו על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א). כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.
הקטעים שצונזרו, שנמצאו בכתבי יד ובדפוסים ישנים כדפוס ונציה, לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס, ומופיע בחלק מהוצאות התלמוד.
יהדות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה