בס"ד
המשנה היא הקובץ הראשון בתורה שבעל פה, ומכילה הלכות שנאמרו בידי התנאים. ישנן דעות שונות מתי הוחל בניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.
המשנה מחולקת לשישה סדרים (ש"ס):
- סדר זרעים - העוסק במצוות התלויות בארץ מכיל 655 משניות.
- סדר מועד - העוסק בשבתות, חגים ותעניות מכיל 681 משניות
- סדר נשים - העוסק בענייני המשפחה, קידושין, גירושין וכדומה מכיל 572 משניות
- סדר נזיקין - העוסק בדיני ממונות ומשפט. מכיל 683 משניות.
- סדר קדשים - העוסק בענייני בית המקדש והקורבנות מכיל 590 משניות
- סדר טהרות - העוסק בענייני טהרה. מכיל 1003 משניות
כל סדר נחלק למסכתות – 63 סך הכול. כל מסכת נחלקת לפרקים. כל פרק נחלק לקטעים הנקראים "הלכות" (השם המקובל בעבר) או "משניות" (הביטוי הרווח היום). בעוד שחלוקת הפרקים קבועה יחסית וזהה ברוב כתבי היד, חלוקת ההלכות הרבה יותר נתונה למחלוקת בין כתבי היד השונים, ונראה שלא הייתה בה אחידות מעולם. גודלם של הפרקים אינו שונה מאוד מאחד לשני, ונראה שזה היה שיקול עיקרי בחלוקת הפרקים, ולא רק החלוקה העניינית[דרוש מקור].
במשנה יש 523 פרקים, אולם ברוב המהדורות המודפסות כיום היתוספו הפרק הרביעי של מסכת ביכורים, שבמקורו היה חלק מהתוספתא, וכן "פרק קניין תורה" שנהפך לפרק השישי של מסכת אבות.
[עריכה]סגנון המשנה
לשון המשנה דחוסה, יש המשווים אותה ללשון שירה. המשנה נאמרה בעל פה, והיא מלאה באמצעים לשוניים, צורניים, ותוכניים המקלים על הזיכרון.
בחלק מן המקרים ההלכות במשנה הן חד-משמעיות, אך במקרים רבים מובאות במשנה כמה דעות חלוקות ללא הכרעה ברורה. לעתים רחוקות מפרשת המשנה את טעמי ההלכה, או מביאה ויכוח הלכתי. נדירים המקרים שבהם כוללת המשנה אמירות שאינן הלכתיות כלל ועיקר.
לעתים המשנה גולשת לדון בענייני אגדה.
[עריכה]המשנה הפותחת
לשם הדגמה למבנה הבסיסי של המשנה, מובאת כאן המשנה הפותחת את הש"ס, הדנה בזמן קריאת שמע של ערבית. ניתן ללמוד מהמשנה הראשונה רבות על אופי המשנה כולה.
מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?
מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה – דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה. אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִלְבַד: אֶלָּא כָּל מַה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת" – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת"? כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה. | ||
| – סדר זרעים, מסכת ברכות, פרק א', משנה א' | ||
במשנה זו מובאת מחלוקת בת שלוש דעות שונות לגבי סוף זמן קריאת שמע. כיון שהייתה טקסט שנלמד בעל פה, המשנה ערוכה לעתים בצורה של דיאלוג או שאלות ותשובות, ומרבה להביא מחלוקות בלא פסיקה הלכתית. המשנה גם אינה מציגה חומר רקע לנושאים הנידונים בה, כמו העובדה שיש להגיד בכל ערב ובכל בוקר קריאת שמע, או בכלל הגדרתה של קריאת שמע ומדוע יש לקרוא אותה, מאחר שכל אלו מובנים מאליהם למנסחי המשנה, ולכן משנה זו פותחת רק בשאלה, "מאימתי?".
התשובות המובאות לשאלה מתי יש לומר את קריאת שמע מבטאות את המתח של המשנה בין הישן לחדש. הן אינן ניתנות באמצעות ציון זמן טבעי כמו צאת הכוכבים או שעות היום, אלא על פי נוהג שהתקיים על ידי הכוהנים. החוקרים חלוקים אם אמירת שמע בערב הייתה נהוגה בקרב הכוהנים בבית המקדש, או שמא הייתה נהוגה לאחר מכן. אולם בלא צל של ספק, קושרת המשנה בין אמירת שמע לבין המקדש שחרב כמאה חמישים שנה לפני חיבורה, ומבטאת את המתח שקיים פעמים רבות במשנה בין חידוש לבין שימור. המשנה מארגנת מחדש את סדר החיים היהודי בעולם שבו בית-המקדש כבר חרב, והפולחן אינו נמצא בידי הכוהנים אלא בידי כלל ישראל. מאידך, המשנה קושרת את אורח החיים המתחדש ומעגנת אותו באורח החיים הישן, לכן המשנה כבר בפתיחתה מעגנת את סדר היום החדש על פי הסדר שהיה נהוג בבית המקדש.
[עריכה]תרבות המחלוקת
המעיין בפיסקה הראשונה של המשנה נחשף מיד למרכיב שיאפיין אותה עד לפסקה האחרונה שלה- המחלוקת. מאפיין זה של המשנה הפך למרכיב המרכזי של כל ספרות חז"ל: מדרשי ההלכה, מדרשי האגדה והתלמוד. סוג זה של ספרות היה בזמנו פריצת דרך של ממש, שינוי מהותי בדפוסי המסירה של המחלוקת- שלא ניתן כהלכה ברורה למעשה אלא כקובץ של דיונים ומחלוקות. המחלוקת מייצגת מפנה עמוק ממודל הנביאים למודל החכמים. הנביאים משתיתים את סמכותם על התגלות ישירה מפי האל, עובדה המונעת מחלוקת - יש רק דבר אלוהים אחד ואמת אחת ואם קימת מחלוקת בין שני נביאים, סימן לכך שנביא אחד הוא שקר. לעומת זאת, החכמים שואבים את סמכותם מהיותם פרשנים, סמכותם נגזרת מכך שהם אמונים על המסורת והעברתה לציבור ומכאן גם יכולתם לפרש ולדרוש אותה. לכן מחלוקת בשמם של פרשנים מתחייבת, כיוון שאין הם מדברים בשמה של התגלות. המשנה מסמלת עידן חדש של תלמוד התורה שלא מדבר עוד בשמם של נביאים אלא בשמם של חכמים, ומקום יצירת התרבות החדשה היא בבית המדרש.[2] העובדה, שעורכי המשנה והתלמוד ומאמרות חז"ל השונים פעמים רבות הציגו את המחלוקות השונות בין החכמים לא פתורות והביאו אותן לקורא כפי שהן ללא פתרון הלכתי, מבטאת את ערך הסובלנות ביחס להלכה היהודית במלואו. העובדה שלדורות ניתן לעיין בדפוסי מחשבה שונים ביחס לסוגיה הלכתית ממשיכה ליצור פתח להלכה שיכולה להשתנות בהתאם לנסיבות ולצורכי השעה וכן בבחירת רב זה או אחר שמבטא את התאמת ההלכה לאדם הפרטי והקהילה. כך גם, כאשר נערך בספרות חז"ל ויכוח הלכתי שנפתר לפי דעה אחת המקובלת על פי רוב, יבוא לצידה מגוון הדעות כולו בשעת הדיון והמבטא את הדעה או הדעות שלא התקבלו בפתרון. הדבר נועד כדי להעניק את הפתח לשינוי ההלכה לעתיד לבוא כשדעת הרוב תטה אחרת. בעקבות הגישה של ספרות חז"ל המייצגת פלורליזם ופתיחות התעורר בלבול לגבי הלכה למעשה, שכן לעתים קרובות לא נמצאה הלכה ברורה בנושאים שונים אותן לא התירו המשנה, התלמוד וספרות החכמים. בימי הבינים החלה להסתמן תפנית ביחס להלכה ובצורך בהלכה פסוקה וברורה ומתחילים להכתב קודקסים הלכתיים לגבי כל נושא. דוגמאות לכך ניתן למצוא במשנה תורה של הרמב"ם, בספר החינוך ומאוחר יותר בשולחן ערוך. למרות השוני והצורך בהלכה ברורה, עד היום ממשיכים להשתמש במתודה של הדיון ההלכתי בבית המדרש "החברותא" כפי שמוצגת בכתבי חז"ל, כדי להבין את עומק המתודה לדרישת הלכה, פילפול בתורה ובאופן קביעת ההלכה בעבר וכיום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה